<h1>שבלי הלקט דין התוכחות סימן מ"ז</h1>
<h2>דף ז:</h2>
אמר ר' חנין, השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו, ואם לא נידהו הוא עצמו יהא בנידוי, ואזהרה מריש תמורה [ג' ע"ב], דכתיב [דברים י'], את ה' אלוקיך תירא, ופי' ר"ת, הוא עצמו יהא בנידוי, שאנו מנדין אותו כשידענו שלא נידה אותו כשהזכיר את השם, ולא שעומד כבר בנדוי. והר"ר אביגדור כהן צדק נר"ו פי', מה שאמרו בשומע הזכרה מפי חבירו צריך לנדותו, לפי שעה, ולאלתר מתיר לו בינו לבין עצמו, ואין בין נידוי להפרה ולא כלום. ואם לא נידהו איני סבור שיהיה בו עונש, אם לא הזכיר לגמרי לבטלה אבל לאמת דבריו נראה דאין בו עונש. והר"ר יהודה כהן בשם הר"ר יוסף יילצון ז"ל פי', דהא דאמרינן פרק קמא דנדרים השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו ואם לא נדהו הוא עצמו יהא בנידוי, דוקא בדורות הראשונים שהיו זהירין, אבל השתא דלא זהירי בה, א"כ נתנדה אדם כל היום כמה נידויים. להר"ר אביגדור כהן צדק נר"ו, רבותינו ז"ל אמרו [נדרים ח' ע"א], נדוהו בחלומו צריך עשרה בני אדם להתירו, ומפרש תלמודא, עשרה דמתני הלכתא, היינו שלימדו תלמוד לאחרים. ואי לא שכיחי ליה ליקום בפרשת דרכים, ויתן שלום לעשרה בני אדם, וישיבו לו שלום וטוב לו.
